רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ח

« רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ז ע״א רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ט ע״א »

1 לִפְרִיחָה בִּבְגָדִים, שֶׁהִיא טְהוֹרָה?

2 נֶאֶמְרָה קָרַחַת וְגַבַּחַת בָּאָדָם, וְנֶאֶמְרָה קָרַחַת וְגַבַּחַת בִּבְגָדִים. מָה לְהַלָּן – פָּרַח בְּכוּלּוֹ טָהוֹר, אַף כָּאן – פָּרַח בְּכוּלּוֹ טָהוֹר.

3 ״דִּבְרֵי״ – אֵלּוּ הָעֲרָכִין, וְהַחֲרָמִים, וְהַהֶקְדֵּישׁוֹת. הָעֲרָכִין – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: הַמַּעֲרִיךְ פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן דָּמָיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמַר כְּלוּם.

4 הַחֲרָמִים – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה וְרַבָּנַן. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים הוּא לַה׳״.

5 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״? שֶׁחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.

6 הֶקְדֵּשׁוֹת, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צִינּוֹרָא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ צְרִיכָה עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לִפְדּוֹתָהּ.

7 ״רִיבֹת״ – זֶה הַשְׁקָאַת סוֹטָה, וַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע. הַשְׁקָאַת סוֹטָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּתְנַן: הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְקַנֵּא עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ.

8 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְקַנֵּא עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם.

9 עֲרִיפַת עֶגְלָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן: מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִטִּיבּוּרוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵחוֹטְמוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל – מִצַּוָּארוֹ.

10 טׇהֳרַת מְצוֹרָע – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אוֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טׇהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ עַל מְקוֹמוֹ וְיוֹצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל שֶׁל שְׂמֹאל וְיוֹצֵא.

11 ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ – זֶה לֶקֶט, שִׁכְחָה, פֵּיאָה. לֶקֶט – דִּתְנַן: שְׁנֵי שִׁבֳּלִין – לֶקֶט, שְׁלֹשָׁה – אֵינָן לֶקֶט. שִׁכְחָה – שְׁנֵי עֳמָרִין – שִׁכְחָה, שְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה.

12 וְעַל כּוּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ לְעָנִי, וְאַרְבַּע לְבַעַל הַבַּיִת.

13 פֵּיאָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: מִצְוַת פֵּיאָה לְהַפְרִישׁ מִן הַקָּמָה. לֹא הִפְרִישׁ מִן הַקָּמָה – יַפְרִישׁ מִן הָעֳמָרִין. לֹא הִפְרִישׁ מִן הָעֳמָרִין – יַפְרִישׁ מִן הַכְּרִי עַד שֶׁלֹּא מֵירְחוֹ. מֵירְחוֹ – מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

14 מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף מַפְרִישׁ מִן הָעִיסָּה.

15 שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הוּא אוֹמֵר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְהֵן אוֹמְרִין מִפִּי הַשְּׁמוּעָה – אֵינוֹ נֶהֱרָג.

16 הוּא אוֹמֵר: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינַי״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״ – אֵינוֹ נֶהֱרָג. וְכׇל שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״ – אֵינוֹ נֶהֱרָג. עַד שֶׁיֹּאמַר: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינַי״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי לֹא הָרְגוּ אֶת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל.

17 וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״, וְהֵן אוֹמְרִין ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״ – נֶהֱרָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה לֹא הָרְגוּ אֶת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹרָה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה.

18 תְּנַן: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי, וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי; כָּךְ לִמַּדְתִּי, וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵירַי. מַאי לָאו? דְּהוּא אָמַר ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״, וְהֵם אוֹמְרִין: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״? לָא, הוּא אוֹמֵר: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינַי״, וְהֵם אוֹמְרִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה.

19 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי זְעֵירָא מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִינּוּיוֹ – קִינּוּיוֹ מָחוּל.

20 בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁרָצוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לִמְחוֹל לוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ.

21 זָקֵן מַמְרֵא שֶׁרָצוּ בֵּית דִּינוֹ לִמְחוֹל לוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי שֶׁבַּדָּרוֹם, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לִי, עַל זָקֵן מַמְרֵא לֹא הוֹדוּ לִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. תְּיוּבְתָּא.

22 תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִתְּחִילָּה לֹא הָיוּ מַרְבִּין מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכׇל עַיְירוֹת יִשְׂרָאֵל.

23 הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאוֹל, שׁוֹאֲלִין מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירָן. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶן. וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירָן. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה.

24 וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

25 וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, יוֹשְׁבִין בַּחֵיל. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ – אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו – עוֹמְדִין לַמִּנְיָן. רַבּוּ הַמְטַמְּאִים – טִמְּאוּ, רַבּוּ הַמְּטַהֲרִין – טִהֲרוּ.

26 מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כׇּל צָרְכָּן, רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.

27 מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מְקוֹמוֹת: כׇּל מִי שֶׁהוּא חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – יְהֵא דַּיָּין בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לָעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

28 שְׁלַחוּ מִתָּם: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְותָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שָׁיֵיף עָיֵיל שָׁיֵיף וְנָפֵיק, וְגָרֵיס בְּאוֹרָיְיתָא תְּדִירָא, וְלָא מַחְזֵיק טֵיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ. יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ בְּרַב עוּלָּא בַּר אַבָּא.

29 חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּהוֹרָאָתוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹרֶה לַאֲחֵרִים וְיַעֲשׂוּ כְּהוֹרָאָתוֹ.

30 בִּשְׁלָמָא יוֹרֶה לַאֲחֵרִים וְיַעֲשׂוּ כְּהוֹרָאָתוֹ – מֵעִיקָּרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא, וְהַשְׁתָּא בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּהוֹרָאָתוֹ? מֵעִיקָּרָא נָמֵי בַּר קְטָלָא הוּא! הָתִינַח הֵיכָא דְּאוֹרִי בְּחֵלֶב וָדָם, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא וְהַשְׁתָּא בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא הֵיכָא דְּאוֹרִי בְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, מֵעִיקָּרָא נָמֵי בַּר קְטָלָא הוּא!

31 מֵעִיקָּרָא – בָּעֵי הַתְרָאָה, הַשְׁתָּא – לָא בָּעֵי הַתְרָאָה.

32 מֵסִית, דְּלָא בָּעֵי הַתְרָאָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מֵעִיקָּרָא, אִי אָמַר טַעְמָא – מְקַבְּלִינַן מִינֵּיהּ. הַשְׁתָּא, אִי אָמַר טַעְמָא – לָא מְקַבְּלִינַן מִינֵּיהּ.

33 מַתְנִי׳ חוֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה. הָאוֹמֵר: ״אֵין תְּפִילִּין״, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – פָּטוּר. ״חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת״, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – חַיָּיב.

34 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף גּוֹרֵעַ. וְאֵין לָנוּ אֶלָּא תְּפִילִּין, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

35 וְהָאִיכָּא לוּלָב, דְּעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף – גּוֹרֵעַ?

36 בְּלוּלָב, מַאי סְבִירָא לַן? אִי סְבִירָא לַן דְּלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי סְבִירָא לַן דְּצָרִיךְ אֶגֶד, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא.

37 וְהָאִיכָּא צִיצִית, דְּעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף – גּוֹרֵעַ?

38 בְּצִיצִית, מַאי סְבִירָא לַן? אִי סְבִירָא לַן דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי סְבִירָא לַן

פירוש רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ח

1 גמ'. הקדשות וכו' דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.

2 עיין בגמ' מס' תמורה דף כז: דשמואל ס"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ועיין בתוס' שם ד"ה לא אמרו שכתבו וז"ל וצריך לומר דהכא מיירי בבעל הבית הפודה הקדש שלו, וכי האי גוונא אמר שמואל דמחולל על פחות משוויו, אבל גזבר המוכר הקדש צריך שלשה או עשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דדין זה דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל נאמר רק לגבי הבעלים אבל אחר שפדה הקדש שוה מנה בפרוטה לא חל הפדיון. וביאר הדבר אברהם עיין בשו"ת דבר אברהם ח"א סימן ט"ו בהגהה ד"ה ויש להסתפק וכ"כ בטורי אבן מגילה דף כג: ד"ה כבר כתבתי דיש זכות מיוחדת לבעלים לפדות הקדש השוה מנה בפרוטה. והקשה הגר"מ זצ"ל דלכאורה יסוד הדין דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל הוא משום דאין אונאה להקדש עיי"ש בסוגיא בתמורה, והוי דין בחפצא של הקדש בדומה לדין אין אונאה לקרקעות, וא"כ מהו הנפ"מ מי פודה את ההקדש – הבעלים או אדם אחר, הרי אין אונאה להקדש. ועוד הקשה הגר"מ זצ"ל דדין זה נאמר בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בה"ב, וידוע יסודו של הגר"ח זצ"ל בנוגע לחילוק בין קדושת בדק הבית לבין קדושת המזבח, דבגמרא ב"ק דף עו. איתא שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". וביאר הגר"ח זצ"ל, דמבואר מזה דקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר דינם, דהגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה משום שקדשי בדק הבית הם ממון הקדש וקנינו, והמקדיש הקנה את הבהמה להקדש בדק הבית בקנין גמור ואחרי שהקדישה אין הבהמה שייכת כלל להדיוט, ומשו"ה הגונב ומקדיש לבה"ב חייב בד' וה'. מאידך קדשי מזבח עיקר דינם הוא שחל חלות קדושה למצות הקרבה, ואף אחרי ההקדש נקרא המקדיש בעל הקרבן ויש לו בו קנין ממון, ולפיכך אין ההקדש נחשב כמכירה להדיוט, ומשו"ה פטור הגנב מד' וה'. והקשה הגר"מ זצ"ל דבשלמא בקדשי מזבח יש חלות דין בעלים למקדיש "דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", דחל בבהמה חלות מצות הקרבה לגבוה אבל בדיני ממונות עדיין הוי ממון הדיוט, אבל קדשי בה"ב הוי לגמרי ממון הקדש וקנינו וליכא למקדיש קדשי בה"ב חלות דין בעלים, וא"כ לכאורה אין דין זכות בעלים בקדשי בה"ב, ואעפ"כ קיי"ל דקדשי בה"ב שוה מנה שחיללן על שו"פ נתחללו. ועל כרחך צ"ל דדין זה אינו דין בזכות הבעלים שפודין, אלא דליכא אונאה בהקדש.

3 ויש להביא ראייה לדברי הגר"ח זצ"ל ביסוד החילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, דמבואר בערכין כח: ובתמורה לב. שחל הקדש עילוי בקדשי מזבח כדי להוסיף עליהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל"ח שכתב וז"ל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח או החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. ומפורש הוא שבבדק הבית אין להדיוט קנין ממון ומשו"ה לא חלה קדושת מזבח על קדשי בה"ב דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואילו בקדשי מזבח יש לבעלים קניני ממון, ולכן שפיר חלה קדושת בדק הבית על קדשי מזבח.

4 ועל פי יסודו של הגר"ח זצ"ל ביאר הגר"מ הלוי זצ"ל את פסק הרמב"ם פ"ג מה' מעילה הל"א וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה עכ"ל, ומשמע שרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ואילו בקדשי בדק הבית מועלין גם משמתו. וביאר הגר"מ זצ"ל דהטעם בזה הוא כי קדושת קדשי מזבח תלויה במצות הקרבה, ומשמתו פקעה מצות הקרבה וקידוש גמור למזבח, ולכן אין מעילה. מאידך קדושת בדק הבית בעיקרה היא חלות ממון הקדש ואף משמתו יש להקדש קנין ממון, ולא נפגמה הקדושה ולכן יש בהם מעילה.

5 ולפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לבאר נמי את דברי רש"י בפסחים דף ה: ד"ה ולא יראה לך וז"ל דמדכתב לך משמע מינה: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי ושל גבוה, אם הקדישם לבדק הבית עכ"ל. ומשמע דס"ל שהמיעוט של חמץ הקדש מבל יראה ובל ימצא - "אתה רואה של גבוה" - חל רק לגבי חמץ שהוקדש לבדק הבית ולא לגבי חמץ שהוקדש למזבח - כגון לחמי תודה - שעובר עליו בב"י וב"י. ונראה שלדעת רש"י דוקא בעלות גמורה של הקדש פוטרת את ההדיוט מב"י וב"י, ומשום כך רק קדשי בדק הבית פטורים לפי שאין בהם קנין הדיוט כלל כי אם קנין הקדש, ואילו על חמץ של קדשי מזבח הואיל שחל קנין הדיוט עוברים בב"י וב"י.

6 גמ'. השקאת סוטה בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. דתנן המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. רבי יהושע אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי שנים.

7 יש לעיין האם הא דבעי ר"א ור"י ב' עדים לקינוי הוא משום דבעינן ב' עדים לקיום הדבר כמו גיטין וקידושין דבעינן ב' עדים לקיום הדבר או דעדי קינוי הויין עדי בירור בעלמא. ועיין בגמ' סוטה דף ב: "א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תיסתרי בהדי פלוני, דילמא קי"ל כרבי יוסי בר' יהודה, דאמר קינוי על פי עצמו, ומיסתתרא, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם". ומשמע דדוקא אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה חל קינוי ע"פ עצמו אך אליבא דר"י ור"א בעינן ב' עדים לקינוי. וי"ל דר"י ור"א ס"ל דעדי קינוי הויין עדי קיום הדבר ואי קינה לה עפ"י עד א' או עפ"י עצמו לא חל חלות שם קינוי להשקותה מי סוטה אם נסתרה אח"כ.

8 ויל"ע בנוגע לעדי סתירה האם העדים הויין עדי קיום או עדי בירור. ולפום ריהטא נראה דהויין עדי בירור דהסתירה מהווה מעשה האוסרה לבעלה בדומה למעשה זנות, והא דבעינן עדים לקיום הדבר היינו רק היכא דהחלות תלוי בדין דעת עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ד מהל' יבום וחליצה הט"ז, אבל כאן עצם האוסר הוא מעשה הסתירה דהאיסור חל ממילא ולא בעינן עדים לקיום הדבר אלא העדים הם עדי בירור בעלמא. ויש להעיר דעיין בירושלמי פ"א סוטה ה"א וז"ל והכא כן נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד א' בין הערבים. ייבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים. צריכה הימנו גט שני. באחד אינה צריכה הימינו גט שני. בא' בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל ר' לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה ייחוד. קינא לה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי. ייבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר ואפילו באו זה אחר זה עכ"ל, ומשמע דעדות מיוחדת מהני בקינוי לריב"ק אבל עדות מיוחדת לגבי סתירה אינה אוסרה לבעלה לכולי עלמא. וצ"ע דלכאורה אי עדי סתירה הויין עדי בירור בעלמא וא"כ למה לא יועיל עדות מיוחדת לענין סתירה לאוסרה על בעלה, והרי בדיני ממונות מועיל עדות מיוחדת כיון דהוי עדי בירור בעלמא, ורק היכא דבעינן עדות לקיום הדבר לא מועיל עדות מיוחדת. ועיין בשו"ת בית הלוי ח"ב סימן ל"ט אות י' שכתב דיש לגרוס להיפך בדברי הירושלמי דעדות מיוחדת מועילה בסתירה מכיון דבעינן רק עדות לבירור הדבר כמו בממון משא"כ בקינוי עדות מיוחדת אינה מועילה.

9 גמ'. פיאה בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן. דתנן מצות פיאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין, לא הפריש מן העומרין יפריש מן הכרי עד שלא מירחו, מירחו מעשר ונותן לו. משום רבי ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה.

10 ופרש"י בד"ה אף מפריש מן העיסה וז"ל אם טחנה ולשה, ולתנא קמא טחנה פטור, דקנייה בשינוי, ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה, לר' ישמעאל לא הוי גזל, לרבנן הוי גזל עכ"ל. ובפשטות נחלקו ת"ק ור' ישמעאל אי שינוי מועיל להפקיע חיוב פאה או לא. ועיין בגמ' ב"ק דף צד. דאפילו אי ר"י ס"ל דשינוי קונה הכא חייב בפאה דכתיב תעזוב יתירא. וצ"ב דאי שינוי קונה א"כ העיסה שייכת לבעלים ואמאי חייבים להפריש ממנה פאה. וי"ל דיש ב' דינים בחיוב פאה: א יש לעניים זכות ממון בחפצא של פאה, ב יש חיוב על הבעלים להפריש פאה. ונראה דהגזה"כ "תעזוב" באה ללמד דאפילו אם קנו הבעלים את הפאה ע"י שינוי, ואין לעניים דין ממון בפאה דהויא של הבעלים מ"מ חל על הבעלים חיוב הפרשה להפריש פאה לעניים, ומשו"ה ס"ל לר"י דחייבים להפריש פאה מן העיסה.

11 גמ'. אמר רב כהנא הוא אומר מפי השמועה והן אומרין מפי השמועה אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרין כך הוא בעינינו אינו נהרג. וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה. תדע, שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל. ורבי אלעזר אומר אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין כך הוא בעינינו נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

12 ונראה דאליבא דרב כהנא כדי להתחייב משום זקן ממרא בעינן שיהיה הזקן גברא החולק על שאר דייני ב"ד הגדול וממרא עליהם בנוגע למסורת התורה, ואילו באופן שהזקן אומר דכך קיבל ההלכה מרבותיו הוא אומר מפי השמועה אינו חולק מעצמו על דבריהם דאינו אלא מוסר את מה ששמע מרבותיו, ולא חשיב שמורה הוראה כנגד סנהדרין, ומשו"ה אינו נעשה זקן ממרא. ובאופן שהזקן אמר כך נראה בעיני והם אמרו כך נראה בעינינו אינו נהרג מכיון דלא המרה על המסורת של התורה וקבלת הסנהדרין אלא רק חלק על סברת דייני ב"ד הגדול. ודוקא כשהזקן אומר כך נראה בעיני והם אומרים מפי השמועה שחולק מעצמו על עיקר המסורה אזי נעשה זקן ממרא. ואילו ר"א סובר דהמחייב של זקן ממרא הוא עצם המחלוקת עם ב"ד הגדול ובין אם חולק עליהם משום שכך קיבל מרבותיו או שחולק עליהם מסברא הריהו חייב משום זקן ממרא.

13 גמ'. בעל שמחל על קינויו קינויו מחול.

14 פרש"י ד"ה קינויו מחול וז"ל ואם נסתרה אינה נאסרת עליו עכ"ל. ומשמע דלרש"י חלה מחילה רק קודם הסתירה. אמנם עיין בתוס' ד"ה קינויו מחול וז"ל היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מיכן אין יכול למחול עכ"ל. ומתוס' משמע דס"ל דחלה מחילה אף לאחר סתירה קודם שנמחקה המגילה, והקשו האחרונים עיין ברש"ש דבגמ' מס' סוטה דף כה. מסקינן דלאחר סתירה אינו יכול למחול, וצ"ע בתוס'.

15 והנה בפשטות יש לומר דתוס' ס"ל דמחילת הקינוי חלה מדין בעלים - דהבעל הוי בעלים למחול על קינויו עד מחיקת המגילה, אמנם לאחר שנמחקה המגילה פקעה רשות הבעל דתו לא הוי בעלים למחול, דדין השקאת סוטה אינו דין של הבעל אלא דהוי חלות קיום מקדש דתלוי בכהני העזרה, דעיין ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה הי"א שכתב בסדר השקאת סוטה וז"ל ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה וכו' ואח"כ משקה אותה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דמהי כוונת הרמב"ם דהוי כהן מכהני העזרה דלכאורה זה פשוט דהרי ההשקאה נעשית כנגד שער המזרח מבחוץ, ונראה דר"ל דצריך שיהיה א' מהכהנים שבבית אב ומאנשי משמר, והשקאת סוטה מהוה קיום עבודת המקדש. ונראה דמשו"ה אין הבעל יכול למחול לאחר מחיקת המגילה דפקעה רשות הבעלים וחל קיום מקדש לעשות את ההשקאה. אמנם עדיין צ"ע בתוס' דבגמ' סוטה כה. מבואר דלא חלה מחילה לאחר סתירה.

16 ועיין בגמ' מס' סוטה דף כה. "איבעיא להו בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול או אינו מחול מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו, או דלמא כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה". וברש"י ד"ה שמחל על קנויו פירש וז"ל והשתא ס"ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאחר הסתירה, ואם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה הני מילי בלא קינוי אבל היכא דאיכא קינוי וסתירה ורצה למחול מהו מי עקר קינוי ושריא ליה או לאו עכ"ל. ובביאור יסוד הספק שבגמ' האם מועילה מחילה על הקינוי לאחר סתירה נראה דזה תלוי ביסוד הדין דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול, האם מחילתו מהני לבטל את הקינוי, או"ד דמחילתו מהני להתיר את האיסור לבעל. דאם יסוד הדין הוא דמחילה מהני לבטל את הקינוי י"ל דאם מחל על הקינוי לאחר סתירה אין המחילה מועלת משום דכבר חל איסור לבעל מחמת הסתירה, משא"כ אם מחילה חלה בתורת מתיר להפקיע את האיסור לבעל אזי יתכן דמועילה מחילה אף לאחר סתירה. ובגמ' שם מסקינן דלאחר סתירה אינו יכול למחול, וצ"ע בתוס'.

17 ונראה ליישב את שיטת התוס' דס"ל דיש ב' דינים בבעל שמחל על קינויו קינויו מחול: א המחילה מתיר את האיסור לבעל, ב המחילה הוי פוטר מהשקאה. וי"ל דהא דאמרינן בגמ' דמחילה אינה חלה לאחר סתירה היינו לענין להתיר את האיסור לבעלה, דמאחר שכבר חל איסור לבעל מחמת הסתירה אין המחילה חלה להתיר את האיסור. אך י"ל דתוס' מיירי לענין חלות מחילה לפטור מהשקאה ולגבי זה ס"ל דמועיל מחילה אף לאחר סתירה קודם מחיקת המגילה כדי לפטור את הסוטה מהשקאת מי סוטה.

18 אמנם לכאורה צ"ע למה צריך את הדין השני דמחילה מהווה חלות פטור הפוטרת ומפקיעה חובת השקאת סוטה, והרי קיי"ל שאם הבעל אמר איני רוצה להשקותה דאינה שותה, וא"כ למה צריכים חלות דין פוטר לפטור מהשקאה ע"י שמחל על קינויו, דמהו הנפ"מ לדינא. וי"ל דהא דבעינן חלות דין פטור דמחילה פוטרת מחובת השקאה הוא משום דיש חלות מחילה שחלה בנוגע לסתירות שהיא תעשה בעתיד, ויש גם חלות מחילה על הסתירה שהיא עשתה כבר לאחר הקינוי, דכשאומר הבעל "אל תסתרי עם פלוני" חל קינוי לגבי כל סתירות שהיא תעשה בעתיד עם איש זה ויתכן היכי תימצי שהבעל רוצה שתחול המחילה רק לגבי הסתירות שהיא תעשה בעתיד עם פלוני ולא לגבי הסתירה שהיא עשתה כבר מיד לאחר שקינה בה, ואילו היה הדין רק דכשאמר איני רוצה להשקותה שאינה שותה אזי י"ל דבכה"ג היא היתה שותה מכיון דלגבי הסתירה הזו שנסתרה מיד לאחר הקינוי הבעל רוצה שתשתה, וחידשו התוס' דמ"מ חלה חלות דין מחילה לאחר סתירה להפקיע את חובת ההשקאה אף על הסתירה דלשעבר, משום שקינוי שבטל מקצתו בטלה כולו, ומאחר שחלה מחילה להפקיע חובת השקאה מהסתירות שהיא תעשה בעתיד, ה"ה דפקע חובת השקאה מחמת הסתירה דלשעבר, ואע"פ שבהיכי תימצי הבעל רוצה שתשתה על הסתירה דלשעבר. ולפי"ז מיושב הסתירה בין הגמ' לתוס', דהא דמסיקינן בגמ' דאינו יכול למחול לאחר סתירה היינו בנוגע לאיסור לבעל, דאין המחילה מתירה איסור שכבר חל, אך מש"כ התוס' דיכול למחול עד שנמחקה המגילה היינו דחל חלות דין פטור מהשקאה ע"י מחילה. והא דבעינן חלות דין מחילה לפטור מהשקאה הוא היכא דמחל הבעל על הקינוי בנוגע לסתירות שתעשה לעתיד מכאן ולהבא אך אינו מוחל את הקינוי בנוגע לסתירה שכבר עשתה, ואע"פ שרוצה שתשתה חל פטור מהשקאה, מכיון דבטל הקינוי במקצת בטלה כולו.

19 גמ'. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו.

20 ופרש"י בד"ה בן סורר ומורה וז"ל אף לאחר שהתרו בו וקלקל, והלקוהו וחזר וקלקל, אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין מוחלין לו, שהכתוב תלה בהם ותפשו בו עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם פ"ז מהלכות ממרים ה"ח וז"ל ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמר דינו פטור עכ"ל. ועיין במשנה למלך שם שדייק דמרש"י משמע דדוקא קודם שהביאוהו לב"ד אזי יש בידם למחול, אבל משהביאוהו לב"ד אף שעדיין לא נגמר דינו אין בידם למחול לפי שכבר נתקיים הכתוב שאמר ותפשו בו בהבאתם לב"ד. משא"כ הרמב"ם סובר דאף לאחר שהביאוהו לב"ד יכולים למחול כל זמן שלא נגמר דינו.

21 והנה בעיקר הדין דבסו"מ שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו ואינו נהרג, יש לעיין דלכאורה דין מיתה דבסו"מ הוי גזה"כ והאיך שייך בזה מחילה. וי"ל דמגזה"כ "ותפשו בו אביו ואמו ואמרו בננו זה סורר ומורה" ילפינן דאינו נהרג אא"כ אביו ואמו תופשין אותו ומביאין אותו לב"ד ליהרג כבן סורר ומורה, אבל אם מחלו לפני שהביאוהו לב"ד שפיר חלה מחילה כדפרש"י. ונראה להוסיף דהמחייב של חיוב בסו"מ הוא מיוסד במצות כיבוד אב ואם, ומשו"ה שפיר חלה מחילה דכשאביו ואמו מוחלין לו על כבודם אינו נהרג דליכא המחייב של בן סורר ומורה. ויל"ע מהו הדין כשאביו ואמו הם רשעים אליבא דהראשונים דס"ל דבכה"ג ליכא חיוב כיבוד אב ואם עיין ברמ"א יו"ד סימן ר"מ סעיף י"ח בשם הגהות מיימוניות פ"ו מהל' ממרים אות ז' והטור, ודלא כהרמב"ם פ"ו מהל' ממרים הי"א האם חל בכה"ג חיוב בסו"מ או לא, דלכאורה מהא דמהני מחילה מבואר דחיוב בסו"מ תלוי בחיוב כיבוד אב ואם, וצ"ע.

22 גמ'. זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

23 ונראה דאליבא דרב כהנא דהמחייב של חיוב זקן ממרא הוא חלות שם גברא החולק על הסנהדרין אזי שייך מחילה, דאם רצו ב"ד הגדול למחול לו על כבודם אזי שפיר חלה מחילה להפקיע ממנו חלות שם גברא החולק על הסנהדרין. משא"כ אליבא דר"א דהמחייב היא עצם המחלוקת עם הסנהדרין לא שייך מחילה, דסוכ"ס יש מחלוקת עם הסנהדרין.

24 גמ'. תניא, אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמע אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין למנין. רבו המטמאים טמאו, רבו המטהרין טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות. משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית.

25 עיין ברמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"ד שכתב וז"ל כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן עכ"ל, ומלשונו משמע דא"צ השואל לעלות בעצמו לב"ד הגדול דיתכן ששלוחו וב"ד שבעירו עולין ובאין לשאול את ב"ד הגדול. וצ"ע דבפ"ג מהל' ממרים ה"ח בנוגע לזקן ממרא כתב וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן עכ"ל. ומבואר שהזקן וב"ד החולקים עמו עולין לב"ד הגדול. וצ"ע מ"ש זקן ממרא דבעינן שהזקן עצמו יעלה לב"ד הגדול. ונראה דבפ"א מהל' ממרים ה"ד מיירי שיש ספק בדין דאזי הולכים לשאול את ב"ד הגדול כדי לברר מהו הדין, ואזי אפשר לשאול את דעתם ע"י שליח. משא"כ בפ"ג מהל' ממרים ה"ח דמיירי לענין זקן ממרא צריך שיהיה הזקן וב"ד החולקים עמו בעצמם באין לפני ב"ד הגדול כדי שב"ד הגדול יכריעו בינו לבין החולקים עמו ולעשותו זקן ממרא, אזי בעינן שיהיה הוא עצמו שם כדי שיכריעו כנגדו. דרק באופן כזה חל עליו חלות שם זקן ממרא בגברא מפני שהיה נוכח בפני הב"ד הגדול בעת שהורו וחלק עליהם והמרה על הוראתם בפניהם.

26 גמ'. ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל.

27 עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"א שכתב וז"ל עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית עכ"ל. ונראה דב"ד של ג' ושל כ"ג דהוי ב"ד הדן יושבין בדין מזמן הקרבת תמיד של שחר עד שש שעות, ואין יושבין בשבתות ויו"ט דאין דין בשבת ויו"ט. משא"כ ב"ד הגדול שהם עיקר עמוד תושבע"פ ומהם יוצא הוראה ולימוד לכל ישראל כדכתב הרמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"א יושבין כל היום ואף בשבת ויו"ט מצד תפקידם ללמד תורה לכלל ישראל, ומצות לימוד תורה היא בכל עת.

28 משנה. חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור.

29 ופרש"י בד"ה האומר אין תפילין פטור וז"ל דאין זו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא עכ"ל. ולכאורה צ"ע למה הוצרך רש"י לפרש דפטור משום דזיל קרי בי רב הוא ולא הוי חלות שם הוראה, והרי בגמ' איתא דהמשנה קאי אליבא דר' יהודה דאינו חייב אא"כ הורה על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים דבעינן תורה ויורוך כדאיתא בגמ' פז., ואילו האומר אין תפילין אינו מורה על דבר שעיקרו מה"ת ופירושו מדברי סופרים. וי"ל דאי משום הכי היה פטור מחיוב מיתה דזקן ממרא, אך עדיין הו"א שעובר באיסור המראה דלא תסור, וקמ"ל דמאחר דזיל קרי בי רב הוא ולא הוי כלל חלות שם הוראה לא עבר אפילו על איסור לא תסור, דאם א' אומר דברים בטלים בעלמא נגד הסהנדרין הגדול אינו עובר בלאו דלא תסור, דרק כשמורה חלות שם הוראה נגד ב"ד הגדול הריהו עובר בלאו דלא תסור.

30 גמ'. אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע. ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה.

31 הנה בדין בל תוסיף יש ב' אופנים: א יש איסור בל תוסיף בהוספה במעשה המצוה, וכגון הלובש ב' זוגות תפילין, או היושב בסוכה בשמיני עצרת בא"י, ב יש איסור בל תוסיף בהוספה לחפצא של המצוה, וכגון שהוסיף בית ה' לתפילין או שמוסיף עוד מין לד' המינים. ונראה דחיוב זקן ממרא תלוי בהוספה בחפצא של המצוה ולא בהוספה בעשיית המצוה, וזוהי כוונת הגמ' "ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע", דהיינו שמוסיף לחפצא של מצוה וכשהוסיף הרי זה גורע כלומר שפוסל את החפצא של מצוה בהוספתו. ונראה דהיכא שיש מנין בחפצא של המצוה אזי ההוספה היא לגבי החפצא, משא"כ אי ליכא דין מנין בחפצא של המצוה אזי ההוספה חלה במעשה המצוה. ונראה לבאר דיש ב' דינים בבל תוסיף – איסור, וחלות פסול. ונראה דבהוספה למעשה המצוה כגון שלובש ב' זוגות תפילין חל איסור ועבירה דבל תוסיף אך לא פוסל את המצוה, משא"כ בהוספה לחפצא של מצוה חל פסול בחפצא של המצוה שפוסל את קיום המצוה.

32 גמ'. והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, בלולב מאי סבירא לן אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא.

33 עיין ברמב"ם פ"ז מהלכות לולב ה"ו שכתב וז"ל מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דלולב א"צ אגד ואם לא אגד את הלולב לשאר המינים ונטלן בזה אחר זה יצא. אמנם הרמב"ם הוסיף "והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו", ובפשטות הטעם דבעינן שיהיו כל ארבעתן מצויין לפניו הוא משום הברכה, דבעינן שיברך עובר לעשייתן ואי אין מין א' לפניו ולמשל שיש לפניו לולב אך האתרוג נמצא במקום אחר אזי לא הויא הברכה עובר לעשייתן אלא עובר דעובר ולא יצא יד"ח ברכת המצות. אך הגר"מ זצ"ל פירש דכוונת הרמב"ם היא לגבי מצות לקיחת ד' מינים מה"ת, דאע"פ שאין צריך ליטול את כל הד' מינים ביחד בבת אחת, מ"מ בעינן צירוף בין ד' המינים שתהא חלות שם לקיחה אחת לכולן. ולכאורה לפי הסברא דבעינן שיהיו כל ד' מינים מצויין לפניו רק משום הברכה כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן, י"ל דליכא דין צירוף בין הד' מינים ואין מצוה לקחת את ד' המינים ביחד, אלא יסוד הדין הוא שיטול כל א' מד' המינים אלו במשך היום. ולפי"ז י"ל דהיינו כוונת הגמ' "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" – דר"ל דליכא צירוף בין ד' המינים, וממילא ליכא בל תוסיף בהוספת מין חמישי, דמכיון שאין דין צירוף בין הד' מינים וליכא חלות דין מנין בחפצא של המצוה לא חלה ההוספה כהוספה בחפצא של המצוה אלא רק במעשה המצוה, ומשו"ה לא נעשה זקן ממרא.

34 אמנם עיין בהמשך הגמ' "בציצית מאי סבירא לן אי סבירא לן דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", והרי בציצית בודאי בעינן צירוף בין הד' חוטים וא"א לפרש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" דר"ל דליכא צירוף כלל ודין מנין בין החוטים. ועכצ"ל "דהאי לחודיה קאי" ר"ל המצוה, "והאי לחודיה קאי" ר"ל ההוספה, ולכן ליכא בל תוסיף, דאין ההוספה מצטרפת לחפצא של המצוה. וכן צ"ל לפי"ד הגר"מ זצ"ל דלהרמב"ם יש צירוף בין הד' מינים אפילו כשנוטלן בזה אחר זה ולכן בעינן שיהיו ארבעתן מצויין לפניו כדי לצרפם זה לזה, והא דאמרינן בגמ' "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" ר"ל דליכא צירוף בין ההוספה לחפצא של המצוה מכיון דלולב א"צ אגד, ומשו"ה לא חל דין זקן ממרא.

35 גמ'. והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, בלולב מאי סבירא לן אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא.

36 בענין בל תוסיף

37 א

38 בל תוסיף בחפצא של מצוה ובל תוסיף במעשה המצוה

39 ונראה דכדי לפסול את החפצא של מצוה בעינן שתהא ההוספה מצורפת לעיקר החפצא של המצוה, ולמ"ד לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא צירוף בחפצא ואין ההוספה הוספה בחפצא של המצוה אלא במעשה המצוה וקיום המצוה ולכן לא חל חיוב זקן ממרא.

40 והנה עיין ברמב"ם פ"ז מלולב הל"ז שכתב וז"ל אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול לפי גירסא דידן עכ"ל. ולכאורה צ"ע בפסק זה, דבגמ' דידן סנהדרין פח: איתא דלמ"ד דלולב א"צ אגד אין המוסיף על ד' המינים חייב מדין זקן ממרא - דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וזקן ממרא חייב רק אם הוסיף ופוסל. ומשמע דלמ"ד לולב א"צ אגד אין ההוספה על ד' המינים פוסלת מכיון דליכא דין צירוף לצרף את הד' מינים ביחד, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם שאם הוסיף על הד' מינים פסול, והרי הרמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"ו פסק דלולב א"צ אגד, וזקן ממרא שהוסיף לד' מינים פטור.

41 והנה יסוד פסק הרמב"ם הוא בפיר"ח סוכה לא: שכתב וז"ל לא צריך אגד והאי יתירא דמוסיף על אילן הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל דפסול עכ"ל. ודבריו מובאים בתוס' בסנהדרין דף פח: ד"ה אי, דסובר דבל תוסיף פוסל. ברם קשה מדין זקן ממרא.

42 ותירץ הגר"מ זצ"ל, דלעולם כל שעבר בבל תוסיף הרי זה פוסל את המצוה, ואף למ"ד לולב א"צ אגד איכא עבירה דבל תוסיף בהוספה לד' מינים וחל פסול במצוה, אך למ"ד לולב א"צ אגד אין ההוספה פוסלת את עצם החפצא של המצוה, אלא ההוספה הוי פסול במעשה המצוה. ואילו למ"ד לולב צריך אגד כשמוסיפים בתוך האגד אזי נפסל החפצא של המצוה. משא"כ למ"ד לולב א"צ אגד אין ההוספה פוסלת את החפצא של מצות לולב אלא רק את מעשה המצוה של הגברא. ונמצא דחלוק דין הפסול בהוספה אליבא דר"י שסובר דלולב צריך אגד מהפסול אליבא דרבנן שסוברים לולב א"צ אגד, דאליבא דר' יהודה הפסול הוא בחפצא של המצוה משום דכל המוסיף גורע והחפצא עצמו נפסל, משא"כ לרבנן דלולב א"צ אגד דין דב"ת יסודו הוא חלות איסור להוסיף במעשה המצוה, והאיסור דב"ת פוסל לרמב"ם את קיום המצוה. אמנם הרמב"ם סובר דחיוב זקן ממרא חל דוקא כשהזקן מורה הוראה להוסיף הוספה הפוסלת את החפצא של המצוה ולא בהוראה שמחמתה יוצא שהגברא אינו יוצא יד"ח קיום המצוה, ואם ההוספה חלה רק לפסול את מעשה המצוה וקיום מצות הגברא הוא אינו נעשה זקן ממרא. וי"ל דזהו הביאור בהא דאמרינן דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דלהיות זקן ממרא צריך שהזקן יורה הוראה הפוסלת את החפצא דמצוה. וי"ל דלכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל' ממרים ה"ג דאין דין זקן ממרא אלא לענין תפילין בלבד, דבתפילין חלה ההוספה כפסול בחפצא של המצוה, משא"כ בלולב דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא פסול בחפצא של המצוה, ומשו"ה אינו נעשה זקן ממרא.

43 ויתכן שיש עוד נ"מ בין אם הפסול דבל תוסיף חל בחפצא של המצוה לבין אם הפסול חל במעשה המצוה ובקיום מצות הגברא לגבי הדין דהוקצה למצותו, דיש לעיין בציור שהוסיף מין אחר לד' מינים האם הוקצה הלולב למצוה או לא, דאם ההוספה מהווה פסול בחפצא של המצוה דלא הוי חפצא של מצוה י"ל דלא הוקצה הלולב למצוה, משא"כ אם ההוספה הוי רק פסול במעשה המצוה ובקיום מצות הגברא – אך גוף החפצא עצמו לא נפסל – י"ל דהלולב הוקצה למצוה. ועוד יתכן דיש נ"מ לגבי נענועי ההלל, דעיין בתוס' סוכה דף לז: ד"ה בהודו שכתבו שמנענעים פעמיים, אחת בשעת הברכה והלקיחה ושנית בשעת ההלל. ומשמע שסוברים שהנענועים בשעת ההלל מהווים קיום מיוחד מדין אז ירננו עצי היער אבל אינם שייכים למצות לקיחת הלולב עצמה. והתוס' חולקים על הרמב"ם פ"ז מלולב הל"י שכתב וז"ל כיצד מוליך ומנענע כו' והיכן כו' בשעת קריאת ההלל וכו' עכ"ל, דמשמע דלדעת הרמב"ם אין נענועים בשעת הברכה אלא רק בשעת קריאת ההלל בלבד, דהרמב"ם סובר דההלל מצטרף לעצם הקיום של לקיחת הלולב. ומשום שיטת הרמב"ם זו הקפיד הגר"ח זצ"ל לא להפסיק בין לקיחת הלולב הראשונה לבין קריאת ההלל, שלא כמנהג אחרים שמפסיקים בין הלקיחה לבין ההלל. ולפי התוס' י"ל, דאע"פ שההלל והנענועים הויין קיום נפרד מקיום מצות לקיחת הלולב, מ"מ פשוט שזקוקים לחפצא דלולב, וכשמנענע בה' מינים, לר"י שסובר שיש פסול בחפצא דלולב אף נענועי ההלל נפסלו, אבל לרבנן י"ל דאין פסול בקיום הגברא דהלל, דדוקא מצות הלקיחה עצמה נאסרה ונפסלה בהוספת מין אחר ולא קיום ההלל של אז ירננו עצי היער, דבקיום זה אין ההוספה אסורה ופוסלת כלל.

44 ב

45 שיטת התוס' בדין בל תוסיף

46 והנה עיין בתוס' סוכה דף לא: ד"ה הואיל דאיתא בגמ' שם "הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", וכתבו התוס' וז"ל תימה כ"ש לרבנן דמשמע לעיל דלר' יהודה משום דצריך אגד אי אגיד ליה ממין אחר הוה ליה חמשת המינין, אבל לרבנן דאין צריך אגד לא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרינן בהדיא בפ' אלו הן הנחנקין סנהדרין דף פח: גבי כל המוסיף גורע דאי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וי"ל דהכא מיירי בשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה. וא"ת א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דקמייתי כמו לרבנן דלעיל דאין צריך אגד, וי"ל דלא דמי דכשיאגדו שלא במינו אין לו ליחשב כמוסיף משום דאין זה כדרך גדילתן ומינים שבלולב בעינן כעין גדילתן כדלקמן דף מה:, אבל לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו דכל אגודה שלא כדרך גדילתו והכא אפילו לרבי יהודה קאמר דמייתי מינא אחרינא ונקט ליה כדרך גדילתו דאפילו חוץ לאגד חשיב כמוסיף וכ"ש לרבנן, והא דקאמר בסנהדרין דף פח: למ"ד אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף, והשתא ניחא דת"ק דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב אין מוסיף עליהן ומסתמא היינו רבנן בר פלוגתייהו דלא בעו אגד ואפ"ה איכא בל תוסיף והיינו כגון דנקיט ליה דרך גדילתן עכ"ל. ודברי התוס' צריכים ביאור, דמדוע תוס' מחלקים אליבא דר"י בין הוספה בתוך האגד להוספה חוץ לאגד, ולמה לרבנן לעולם יוצאים ואף על פי שמוסיפין כדרך גדילתן שאסור.

47 ונראה לפרש את יסוד שיטתם דלפי התוס' יש שתי הלכות בבל תוסיף. א דין איסור בל תוסיף, ב ודין פסול ב"ת. לפי הרבנן הסוברים לולב א"צ אגד, וכשמוסיף האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, יש דוקא איסור בל תוסיף אבל לא חל פסול ב"ת. והטעם בזה הוא דלשיטתם ההוספה מצטרפת דוקא למעשה המצוה אבל לא לעצם החפצא של המצוה. הוספה במעשה המצוה אסורה אבל אינה פוסלת. לפיכך - וגם לשיטתם דוקא - הוספה כדרך גדילתם אסורה שבדרך זו ההוספה מצטרפת למעשה המצוה אך לא לחפצא של המצוה.

48 אולם לפי ר' יהודה, הסובר שלולב צריך אגד, יש דין בל תוסיף של פסול, דס"ל כי ההוספה הנאגדת בתוך האגד עם המינים האחרים מצטרפת גם לחפצא של המצוה עצמה, וכשיש הוספה בחפצא של המצוה אזי חל חלות דין פסול. לפיכך גם שלא כדרך גדילתם אם אוגד את האגד שלא במינו יש הוספה בחפצא של המצוה וחל פסול דבל תוסיף. אבל הוספת לקיחה מחוץ לאגד אין בה הוספה בחפצא של המצוה. כי אפי' לר"י באופן זה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, אלא שיש איסור בל תוסיף, ואף בהוספה מחוץ לאגד עובר באיסור ב"ת; אבל האיסור הוא דוקא כשנוטל את ההוספה כדרך גדילתה דאזי לקיחתה חשובה כמעשה מצוה וההוספה מצטרפת למעשה המצוה דאורייתא, ולכן אסורה.

49 אמנם עיין בתוס' סנהדרין פח: ד"ה אי שכתבו וז"ל וי"ל דהתם מדרבנן אסור עכ"ל. ונראה דס"ל דלמ"ד לולב א"צ אגד ליכא פסול דבל תוסיף בחפצא של המצוה וה"ה נמי דליכא חלות איסור בל תוסיף מה"ת במעשה המצוה, מכיון דעשה מעשה מצוה של לקיחת ד' מינים בשלימות, דלא איכפת לן במה שאוחז ג"כ בידו עוד מין נוסף שאינו מחויב ליטול, דמ"מ הוא עשה את המעשה מצוה בשלימות בנטילת ד' המינים, ומה שאוחז בידו עוד מין לא נחשב כפעולה נוספת ומעשה מצוה נוסף, ולכן למ"ד לולב א"צ אגד ליכא אף איסור בל תוסיף מה"ת, והאיסור אינו אלא איסור מדרבנן. אמנם לכאורה יתכן לומר דהיינו רק באופן שעשה מעשה לקיחה אחת דהיינו שנטל את ד' המינים ועוד מין אחר בבת אחת, אך אם עשה מעשה מיוחד כדי להוסיף על המצוה, וכגון שעשה ב' פעולות וב' מעשים נפרדים כגון שלקח ד' מינים, ואח"כ הוסיף להם ולקח עוד מין אזי י"ל דהתוס' בסהנדרין מודו לשיטת התוס' בסוכה דבכהאי גוונא חל איסור ב"ת מה"ת.

50 ועיי"ש בתוס' שכתבו בשם הר"ח וז"ל ור"ח ל"ג התם הואיל ואמר ר' יהודה וזהו לשונו מהו דתימא הואיל ואמרו חכמים בין אגוד בין שאינו אגוד כשר הלכך אין צריך אגד והאי יתירה דמוסיף על הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל עכ"ל, ומבואר מדבריו דס"ל דלרבנן דלולב א"צ אגד מ"מ אם הוסיף מין לד' מינים פסול, וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"ו – ה"ז. ומבואר דלשיטת ר"ח והרמב"ם כשחל איסור בל תוסיף מחמת הוספה במעשה המצוה אזי חל נמי פסול בקיום המצוה דעבירת האיסור דבל תוסיף מפקיע את קיום המצוה, וי"ל דאין זה מדין מצוה הבאה בעבירה אלא דקיום מצוה ועבירת בל תוסיף הוה תרתי דסתרי.

51 ג

52 בענין בל תוסיף במוסיף במינו

53 והנה הראב"ד פ"ז מהל' לולב ה"ז משיג על הרמב"ם שפסק שאם הוסיף בשאר מינין או גרע פסול, וז"ל א"א לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת וגירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמר רבא סוכה לו מאי טעמא דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף, מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף, אף על גב דאיכא טפי מלולב אחד וכ"ש לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרי' סנהדרין פח האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי עכ"ל. הראב"ד מוכיח משיטת ר' יהודה דס"ל שאוגדין את הלולב דוקא במינו ולא בשלא במינו, שיש איסור ב"ת רק בהוספה שלא במינו ולא בהוספה במינו, ולכן הקשה למה אוסר הרמב"ם להוסיף במינו בעת הלקיחה חוץ מהדסים משום נוי.

54 ונראה לומר שהרמב"ם מחייב ב"ת בהוספת מינו דוקא כשנוטלן כדרך גדילתן - כבב' לולבין, דבאופן זה ישנו ב"ת במעשה המצוה. אמנם באופן של אגד לר"י אינו מוסיף במעשה המצוה אלא בחפצא של המצוה, דהיינו האגד, כי אינו לוקח את ההוספה כדרך גדילתה, ויש ב"ת דוקא בחפצא של האגד ולא במעשה הלקיחה. הרמב"ם סובר דלר"י באוגד במינו אין ב"ת כי זהו דין החפצא של ד' המינים לאגדם במינם וכמצותם. ב"ת בחפצא של האגודה נוהג דוקא באוגד שלא במינו. וזוהי הוספה בחפצא של האגד לדעת ר"י. אולם לפי הרמב"ם שפוסק כרבנן, דלולב א"צ אגד, כשמוסיף במעשה המצוה כדרך גדילתן גם במינו יש איסור ב"ת.

55 על כל פנים לדעת הרמב"ם יש לכל הפחות איסור בל תוסיף במוסיף במינו כגון במי שנוטל ב' לולבים ביחד. אמנם עיין בתוס' ר"ה כח: ד"ה ומנא דס"ל שאין איסור ב"ת חל בהוספה במינו. ומסיקים שלפיכך מותר לאכול יותר מכזית מצה בליל הפסח. ובאמת יש להבין אליבא דהרמב"ם למה מותר לאכול יותר מכזית מצה בפסח - ומ"ש מלקיחת ב' לולבים. ויש לומר, כי הרמב"ם מחלק בין לקיחת שני לולבים בבת אחת ללקיחת לולב פעמיים. לדעתו יש איסור הוספה במינו דוקא כשמוסיף בבת אחת בעצם מעשה המצוה וכגון שלוקח ב' לולבים ביחד, אבל כשחוזר על אותה המצוה פעם שנית אין איסור ב"ת. לפיכך מותר לאכול כזית מצה ולחזור ולאכול עוד מצה יתר על כזית הראשון. ונראה דדין בל תוסיף הוא רק במנין ומספר כמו בד' מינים, בד' בתים, בברכה משולשת, בז' ימים בסוכה וכדומה, ולא כשנוטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל כזית וחוזר ואוכל כזית שני דלא מיקרי' הוספה כלל על שום מספר.

56 ונראה דיסוד שיטת הרמב"ם בב"ת במינו הוא לחלק בין הוספת מינו בב"א בעת קיום המצוה שאסורה, לבין חזרה על המצוה בזה אחר זה שמותרת. ובנוגע לאכילת מצה לכאורה יש שני ביאורים למה מותר להרמב"ם לאכול ב' כזיתי מצה ואין בכך איסור ב"ת. א שיטת הגר"א היא כי יש קיום מצוה של אכילת מצה כל שבעה עיין במעשה רב אות קפ"ה, וא"כ מצוה להוסיף במצה. ואפי' שלא כדברי הגר"א, מ"מ משמע מדברי הרמב"ם דחל קיום מצות מצה באכילת מצה כל הלילה דליל ט"ו ניסן, דכתב הרמב"ם פ"ו מחו"מ הל"א וז"ל מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו עכ"ל. ונראה דלהרמב"ם יש מצות אכילת מצה כל הלילה בכל מצה שאוכל, שהרי כתב ד"משאכל כזית מצה יצא ידי חובתו", ומשמע דס"ל דיש קיום מצוה כשאוכל יותר מכזית. ומכיון שבכל מה שמוסיף לאכול מקיים הגברא מצוה - פשיטא שאין דין ב"ת.

57 ב ועוד נראה לבאר שאיסור בל תוסיף שייך דוקא בהוספה על חפצא מסוים הנמנה כדבר מסוים לעצמו, וכגון המוסיף על חפצא של לולב או על חפצא של אתרוג. משא"כ כזית מצה שאינו נמנה כדבר מסוים וכחפץ לעצמו. היסוד הוא שדין כזית אינו מנין שקובע חפץ מסוים, אלא דכזית מהווה דין שעור של כמות וגודל בנוגע למעשה המצוה. ולפי"ז מי שאוכל ב' כזיתים של מצה אינו מוסיף על מנין של חפץ מסוים. והאיסור של ב"ת הוא דוקא במוסיף על מנין חפצים מסוימים של מצוה, אבל כזית אינו מנין המייחד ומסיים את החפצא של מצה לעצמו, דכזית אינו אלא שיעור אכילה של כמות במעשה אכילת הגברא. ולכן אין איסור להוסיף עליו. כי אין הכזית חפצא מסוים שנמנה לעצמו ושאסור להוסיף עליו. ולפי"ז יוצא דכזית מצה דומה לגודלו של לולב, דפשיטא כי אף על פי ששעור הלולב הוא ד' טפחים מותר להוסיף על גדלו שאין שיעור זה שיעור המסיים חפץ, וכמו כן הוא בכזית מצה.

58 ד

59 שיטת הראב"ד בבל תוסיף בלולב

60 עיין בראב"ד פ"ז מהל' לולב ה"ז וז"ל א"א לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת או גירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד וכו' ואי אגיד ביה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד, וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד, דאמרינן סנה' פח: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי עכ"ל. ונראה דהראב"ד השיג על הרמב"ם בשתי נקודות: א דאין בל תוסיף במינו ואפילו לר' יהודה דס"ל לולב צריך אגד וכדמוכח מהא דאוגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא, ב דכל שכן לרבנן דלולב א"צ אגד והאי לחודיה קאי לא שייך כלל תוספת, ומשמע דאפילו שלא במינו מכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וכדמבואר בלח"מ שם. וצ"ע בשיטת הראב"ד דהרי מפורש במנחות דף מ: דבהטיל ד' ציצית למוטלת אם נתכוין להוסיף הריהו עובר בבל תוסיף אע"פ דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ועיין בראב"ד פ"א מהל' ציצית הט"ו וז"ל וה"נ אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוין להוסיף בין שנתכוין לבטל עכ"ל, וא"כ קשה מ"ש בציצית דלא מהני הסברא דהאי לחודיה קיימי אלא להכשיר את עשיית הציצית אבל מ"מ עובר בבל תוסיף, ואילו בלולב הסברא דהאי לחודיה קאי מפקיע את האיסור של בל תוסיף לגמרי.

61 ונראה לבאר דבציצית אף דבעיקר הקשירה כל קשר וקשר הוא בפני עצמו, וכל ציצית וציצית עומדת בפנ"ע כ"ז לא מהני אלא דלא נימא כל המוסיף גורע ואין התוספת פוסלת את החפצא של הציצית אבל אם באנו לדון על מעשה המצוה וקיום לבישת ציצית לענין זה קיי"ל דארבעתן הן מצוה אחת ובעינן שיהיו כל ד' ציצית בבת אחת בבגד, ומצד מעשה הלבישה מצטרפין כל הד' כנפות זה לזה, ולא שייך לומר דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ומשו"ה סובר הראב"ד דהמטיל ציצית למוטלת עובר בבל תוסיף – מאחר שמוסיף במעשה המצוה של ציצית.

62 אולם בלולב קיי"ל מנחות כז. דביש לו כל ד' מינים אין מעכבין זה את זה, וי"ל דהראב"ד ס"ל כשיטת הבה"ג מובא בתוס' ד"ה לא שנו דאפילו אם מגביה כל א' וא' בפנ"ע יצא. ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"ו וז"ל ואם לא אגדן ונטלן א' א' יצא עכ"ל. ולא השיג עליו הראב"ד בזה ומשמע דאף הראב"ד ס"ל דיצא. ונמצא דאין נטילת ד' מינים בלולב מעשה מצוה אחת, ואינו מחוייב ליטלם בבת אחת, ונמצא דלא רק בחפצא של מצוה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, אלא אף בקיום המצוה ובמעשה המצוה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וי"ל דלכן סובר הראב"ד דבלולב אינו עובר כלל בבל תוסיף וחלוק הדין דהאי לחודיה קאי בציצית מבלולב, דבציצית האי לחודיה קאי מועיל כדי שלא נחשב הוספה בחפצא של המצוה ולא אמרינן כל המוסיף גורע, אבל מ"מ חל הוספה במעשה המצוה וחל איסור בל תוסיף מחמת הוספה למעשה המצוה. משא"כ בלולב האי לחודיה קאי אף במעשה המצוה ולא שייך בו איסור בל תוסיף כלל.

63 והנה הרמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"ו כתב וז"ל ואם לא אגדן ונטלן א' א' יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו אבל אם לא היה לו אלא מין א' או שחסרו מין א' לא יטול עד שימצא את השאר עכ"ל. ובביאור מש"כ הרמב"ם "עד שיהיו ארבעתן מצויין אצלו", ביאר הגר"מ זצ"ל דאין זה רק משום איסור הפסק ודין ברכה עובר לעשייתן, דבעינן שיהיו כולן מצויין אצלו כדי לברך את הברכה עובר לעשייתן, דמברכין ברכה אחת לכולם, ואילו למשל הלולב נמצא לפניו והאתרוג נמצא במקום אחר אזי לא הוי הברכה עובר לעשייתן על נטילת כל ד' המינים. אלא דהרמב"ם סובר דלא יצא יד"ח ממצות לקיחת ד' מינים מה"ת אא"כ כולם מצויין אצלו, ואף שפסק דיכול ליטלם בזה אחר זה היינו רק כשכולם מצויין אצלו דאזי חל צירוף בין הלקיחות והו"ל כחדא לקיחה אריכתא, משא"כ אם אינם מצויין אצלו אזי כל לקיחה הויא לקיחה בפנ"ע ולא יצא יד"ח. ובזה מבואר למה להרמב"ם יש ב"ת בלקיחת ד' המינים דעפ"י דין מתקיימת בהן מעשה מצוה אחת של לקיחה וכשמוסיף עוד מין מצטרף מין זה למעשה המצוה ופוסלת את מעשה המצוה.

64 ונראה דהראב"ד חולק על הרמב"ם בזה וס"ל דד' מעשי מצות הן, וראייה לזה ממש"כ המג"א תרנ"א ס"ק כ"ה דאם נטל לולב בלי ערבה ובירך על נטילת לולב חוזר ונוטל את הערבה ומברך על נטילת הערבה, ומוכח דס"ל דכל מין ומין מד' המינים הוי מעשה מצוה בפנ"ע ואע"פ שמעכבין זה את זה, וי"ל דלכן הראב"ד סובר דליכא בל תוסיף בד' מינים דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, משא"כ בציצית דמהוה מעשה וקיום מצוה אחת.

65 ה

66 בדין האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי

67 כתב הר"ן בסנהדרין חידושי הר"ן דף פח: ד"ה אי סבירא לן דלולב צריך אגד וז"ל וכן כשנטל את הלולב שיש בו ה' מינין באגודה א' למ"ד לולב צריך אגד הרי הוא גרוע מתחלתו ואין נטילתו אלא כענף של זית או רמון שאמר שאין נטילתן כלום לא למצוה ולא לעבור עליו וכשהורה הזקן ממרא עליה אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו נטילת לולב כשר וחיוב תוסיף אינו אלא כשהמצוה נגמרת מתחלתה ויוצא בה כראוי ובשביל התוספת נפסלת כמו בהנחת הארבעה פרשיות וכשמוסיף החמישית הוא מוסיף במצותו וגורע אותה וכו' עכ"ל. ונראה דהר"ן סובר דלמ"ד לולב צריך אגד פסול החפצא חל בלי איסור בל תוסיף שבמקום שגרוע ועומד אינו חפצא של מצוה כשר כלל וממילא המצוה פסולה, ולכן אינו עובר גם בב"ת דאין כאן חפצא של מצוה כלל ואין כאן איסור הוספה, דהחפצא של מצוה איננו קיים כלל ואין בלקיחת ה' מינים מעשה מצוה בכלל, דהאיסור ב"ת חל דוקא בהוספה על מעשה המצוה אבל לא בלי מעשה מצוה, וכשחסר החפצא של מצוה אין כאן מעשה מצוה ולכן אין איסור ב"ת.

68 והנה בדין דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי למ"ד לולב א"צ אגד יש ג' שיטות בראשונים:

69 א שיטת הרמב"ם פוסלת אפילו בהאי לחודיה קאי וכו'. ב שיטת התוס' בסוכה לא: היא דעובר בב"ת ואינו פסול. ג שיטת התוס' בסנהדרין דאין בזה איסור דאורייתא אלא איסור מדרבנן.

70 וכדי לעמוד על יסוד המחלוקת, נראה דיש לדון אליבא דרבנן דלולב א"צ אגד ונוטל כל אחד ואחד לבדו האם יוצא או לא. וכתבו בתוס' בסוכה לד: ד"ה שתהא דפליגי בזה בה"ג ור"ת, דלבה"ג יוצא ולר"ת אינו יוצא. ויש לתלות מחלוקתם בביאור האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דאם הכוונה היא דאין שייכות בין לקיחה א' לחברתה אזי יוצא המצוה בזה אחר זה כשיטת הבה"ג, ברם אם יש דין צרוף המינים ולקיחתם אזי צריכים לקחתם ביחד כר"ת. והוא הדין בב"ת: אם יש צרוף בין הלקיחות קיים איסור ב"ת, שאם נוטל הוספה היא מצטרפת לשאר הלקיחות ומהווה איסור דב"ת, ברם אם כל הלקיחות אינן מצטרפות כלל גם דבר נוסף אינו מצטרף ואין ב"ת. יוצא דלפי התוס' בסוכה יש צרוף בין הלקיחות ולכך סוברים שיש איסור ב"ת אפי' לרבנן. ולתוס' בסנהדרין אין צרוף בין ד' הלקיחות ומשו"ה סוברים שאין איסור ב"ת אם מוסיפים לקחת מין אחר, והיא המחלוקת בין בה"ג ור"ת.

71 שיטת הרמב"ם היא שעובר בב"ת משום דס"ל שיש צרוף בין הלקיחות ולכן יש איסור ב"ת בלוקח ומוסיף עוד דבר. והנה פסק הרמב"ם פ"ז מלולב הל"ו שיכול ליטלן אחד אחד והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו ואם חסר מין א' לא יטול עד שימצא השאר. ויש לחקור בדין זה, האם הוא מטעם ברכה דאינו יכול לברך עד שיהיו כולן אצלו ומשו"ה פוסק דיהיו מצויין אצלו כדי שיוכל לברך ולהוי הברכה עובר לעשייתן ולא עובר דעובר ולהכנס לשאלה בספק ברכות, או"ד זה דין מן התורה, ומטעם צרוף, שבכדי לצרף הלקיחות אהדדי צריכים כל המינים להיות מצויין אצלו בעת הלקיחה. ומזה שהרמב"ם אוסר הוספה וחולק על הראשונים שאינם אוסרים הוספה משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, מוכח שסובר הרמב"ם שיש חלות צרוף בין הלקיחות, דכשמצויין אצלו מצטרפות למצוה אחת ולכך יש איסור בל תוסיף כשמוסיף מין אחר. וממילא הביאור בזה שמחייב שיהיו כולם אצלו בשעת הלקיחה הוא מטעם צרוף במצוה דאורייתא, ולא מטעם ספק ברכות דהוי רק דין דרבנן בלבד. וכך ביאר הגר"מ זצ"ל.

72 והנה אליבא דהרמב"ם יכול ליטול ד' המינים בזה אחר זה כל מין ומין לעצמו. ויש לחקור מה הדין בלקיחת ג' ההדסים, האם יכולים לקחתם א' א', או"ד דחייבים לקחתם ביחד. ועיין ברמב"ם פ"ז מלולב הל"ז שכתב וז"ל ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם עכ"ל. וצ"ע, למה מתיר הוספה בהדסים בלבד ולא בשאר המינים. ונראה שדוחק לומר שנוי מצוה בלבד מתיר האיסור דב"ת, דא"כ למה ליכא נוי מצוה גם בשאר המינים, ולפי"ז מ"ש לרמב"ם שדוקא בהדסים מותר להוסיף.

73 ולכאורה ביאור הדברים הוא דשונה דין המנין דשלשה הדסים מהמנין של שאר המינים - כמו המנין של שתי ערבות. מנין שלשה הדסים אינו מנין לעצמו אלא מהוה שעור בחפצא של הדסים, דהתורה קראה להדסים ענף עץ עבות ובכדי שיחשבו הדסים עבות צריכים להיות שלשה, דפחות משלשה אינו עבות. מ"מ אין בזה חיוב מנין מסוים לקחת דוקא שלשה הדסים, אלא שפחות משלשה הדסים אינם ענף עץ עבות ואין זה חפצא של הדסים בכלל. יוצא שהדין של שלשה הדסים אינו דין מנין במעשה המצוה, אלא דין בחפצא של הדסים שיקראו ענף עץ אבות - דפחות משלשה אינו עבות. ועיין בתוס' לד: ד"ה ענף שכך מביא בשם פי' הקונטרס ענף חד עץ חד עבות חד, דדין השלשה חלות בחפצא של ענף עץ עבות. ולכן מתיר הרמב"ם להוסיף על ג' הדסים, דאין דין מנין בעצם מעשה הלקיחה, שאין הלכה בכלל לקחת ג' הדסים בעצם מעשה המצוה, כי הדין הוא לקחת ענף עץ עבות ופחות מג' אינו עבות; משו"ה אפשר לקחת יותר מג' הדסים לנוי כי כל ההדסים נחשבים ביחד לחפצא של ענף עץ עבות, משא"כ בערבות דהתורה קוראה אותן ערבי נחל, ושיש מספר שתים בעצם מעשה המצוה, דהמצוה היא דוקא לקחת שתי ערבות, ומכיון שיש חלות דין מנין במעשה המצוה יש איסור ב"ת ואין להוסיף עליהן.

74 ומבואר מזה שאע"פ שבשאר המינים פוסק הרמב"ם שניתן לקחתם בזה אחר זה, אמנם בהדסים מודה דחייב לקחת את שלשתם ביחד - דפחות משלשה אינו חפצא של עבות, ובלוקח אותם בזה אחר זה אינו לוקח ענף עץ עבות ואין זו מצוה.

75 ועיין בריטב"א במס' סוכה דף לא: ד"ה אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם וכו' שמביא את הדין דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי בהוספה על ההדסים ועל הערבות ואינו מבדיל ביניהם, וכותב שהמנהג הוא להוסיף בין הדסים ובין ערבות - שלא כרמב"ם שמתיר רק בהדסים, ומשמע דסובר שלקיחת ההדסים שוה לשאר המינים, ולפי בה"ג לכאורה יוצא על פי הריטב"א, שכמו שמותר לקחת כל מין ומין לחוד, כן מותר לקחת כל הדס והדס לחוד בזה אחר זה, דסובר דמנין שלשה בהדסים דין הוא במעשה המצוה, דהמצוה היא לקחת שלשה הדסים, ואין זה דין בחפצא דענף עץ עבות.

76 ועיי"ש בהמשך דבריו שכתב הריטב"א וז"ל אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכל היכא דאמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כו' ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף א' משלו שעובר בב"ת כו' שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה"ל כלולב דר' יהודה שהוא צריך אגד כו' והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודיה כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בינתיים וכו' עכ"ל.

77 ויש לחקור בכהן שמברך ברכה רביעית בנשיאת כפים שעובר בבל תוסיף כדאיתא במס' ר"ה כח ב האם נפסלו ברכותיו למפרע או לא, ולכאורה נראה שלא נפסלו. וכן בישן בשמיני בסוכה לכאורה הימים הראשונים לא נפסלו דכבר קיים מצותם אלא שעובר אח"כ באיסור בל תוסיף, ברם הריטב"א סובר דאי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אין איסור ב"ת חל בכלל, והא דכהן המוסיף ברכה והישן בשמיני בסוכה עוברים הוא משום שיש צרוף למה שעשו למפרע, ודומה ללולב דר' יהודה שהוא צריך אגד והוי חפצא א' של מצוה. יוצא מזה אליבא דהריטב"א שהמברך ד' ברכות והישן בשמיני פוסלים את המצוות למפרע ולא יצאו מצות ברכת הכהנים ולא מצות ישיבת סוכה, דסובר שכל הברכות וכל הימים מצטרפים לחפצא א' - וב"ת בחפצא פוסל. ברם כ"ז אם סוברים דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ר"ל שאין בזה דין ב"ת כלל, דדין ב"ת חל דוקא בחפצא א' של מצוה ולא במעשה מצוה. אולם לתוס' במס' סוכה הנ"ל דסוברים שיש איסור ב"ת במעשה מצוה שאינו פסול בגוף החפצא של המצוה, י"ל בפשטות שכהן שמברך ברכה רביעית עובר על איסור ב"ת אבל אינו פוסל ברכותיו הראשונות למפרע, והישן בשמיני בסוכה ג"כ עובר על ב"ת אבל אינו פוסל את מצות הסוכה למפרע, דבאופנים אלו יש ב"ת במעשה המצוה ואסור, אבל אין חלות פסול בחפצא של המצוה, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ולכן יוצאים אף על פי שעוברים בב"ת.

78 ו

79 בדין הטיל ציצית על ציצית

80 עיין ברמב"ם פ"א מהל' ציצית הט"ו וז"ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל. וביאר הגר"מ זצ"ל דמוכח דהתוספת פוסלת את החפצא של המצוה ולכן פסק הרמב"ם שאפילו אם חתך אח"כ את התוספת הציצית פסולות משום תעשה ולא מן העשוי, דאילו אי נימא דע"י התוספת חל רק פסול במעשה המצוה ובקיום המצוה של הגברא בלבד אזי י"ל דאע"פ שהוסיף מ"מ הבגד הוי בגד של ציצית וליכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. ומוכח מזה דהתוספת חלה לפסול את החפצא של המצוה.

81 בגמ' מנחות דף מ: איתא וז"ל אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה, משום תעשה ולא מן העשוי וכו', ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה, אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי, מעשה לא הוי. מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מיכוין דלמא לבטולי קא מיכוין, ובל תוסיף ליכא, מעשה איכא עכ"ל, ופרש"י ד"ה הטיל למוטלת וז"ל שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשרה בהני בתראי ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו עכ"ל, ובד"ה אמר רבא כתב וז"ל לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה, הלכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי עשיה אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי עכ"ל, ובד"ה מעשה איכא כתב וז"ל והדר קושיא לדוכתה עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דרבא סובר דבעלמא אם הטיל ג' ציציות בטלית של ג' כנפות ואח"כ הוסיף כנף ד' והטיל בה ציצית דחל פסול דתעשה ולא מן העשוי, אך בהטיל ציצית למוטלת כשרה משום דמאחר שעבר באיסור בל תוסיף כשהטיל הציצית השניות לטלית לא מיקרי מעשה עשייה, ולכן כשחתך אח"כ את הציצית הראשונות חלה עשייה בציצית השניות וליכא חסרון ד"ולא מן העשוי". והקשה עליו רב פפא דדלמא כשהטיל הציצית השניות הריהו נתכוין לבטל את הציצית הראשונות ולא קא עבר כלל על בל תוסיף בהוספת הציצית השניות וחשיב עשייה, ומהא דמכשיר ר' זירא מוכח דליכא בציצית פסול של "תעשה ולא מן העשוי", והדרא קושיא לדוכתא.

82 והנה אליבא דרש"י מבואר דיתכן שיחול פסול בחפצא אע"פ דלא עבר על איסור בל תוסיף, דהרי ר"פ הקשה דדלמא לבטולי קא מכוין ולא עבר על איסור בל תוסיף ומ"מ פסל את החפצא ע"י הוספת הציצית, ומבואר דלרש"י יש דין מנין של ד' ציצית על ד' כנפות ולכן אם הוסיף ציצית חמישי בבגד אין זה החפצא של ציצית האמורה בתורה, ומשו"ה החפצא פסולה, ואין הפסול חל מחמת שעבר על איסור בל תוסיף. ור' פפא הקשה דמאחר דלבטולי קא מכווין וליכא איסור בל תוסיף א"כ יש מעשה כלומר פסול דתעשה ולא מן העשוי, דכשמוריד את הציצית היתרות אינו מפקיע שום איסור, וחל פסול דתעשה ולא מן העשוי דפסל את הבגד בהוספתו ולא מתקן מידי בקציצת הציצית המיותרות. משא"כ אם נתכוין להוסיף דעבר על בל תוסיף אזי כשחותך הציצית הריהו מתקן את האיסור דבל תוסיף וחשיב עשייה מעליא וליכא פסול דתעשה ולא מן העשוי. ולפי רש"י יוצא דבנתכוין לבטל את הראשונות לא עבר על איסור בל תוסיף אך נפסלה החפצא. ואילו כשנתכוין להוסיף יכול להכשיר את הציצית ע"י קציצת ציצית אחת מהבגד.

83 אמנם עיין ברמב"ם פ"א מהל' ציצית הט"ו שכתב וז"ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר להיפך מרש"י, דבנתכוין להוסיף אין לו תקנה ואף כשחתך ציצית המיותרת והורידה מהבגד פסולה, משא"כ בנתכוין לבטל הראשונות אזי יכול לחתוך את הראשונה ולהכשיר את הציצית. ונראה דסובר דכשנתכוין להוסיף דעבר על בל תוסיף אזי הריהו פוסל נמי את החפצא, משא"כ בנתכוין לבטל את הראשונות שלא עבר על בל תוסיף לא נפסל החפצא של ציצית, דלא ס"ל כרש"י ששייך חלות פסול בחפצא מבלי לעבור על איסור בל תוסיף, דרק משום האיסור נפסל החפצא. אך לפי"ז צ"ע למה פסק הרמב"ם דבנתכוין לבטל את הראשונות מתיר את הראשונה או חותכה וכשרה, דלכאורה אף אם אינו חותך את הראשונה יהיה כשר דהרי החפצא של מצוה לא נפסל בהוספה מכיון דלא עבר על איסור בל תוסיף, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם שצריך לחתוך את הראשונה או להתירה. ותירץ הגר"מ זצ"ל דכשנתכוין לבטל את הראשונות אע"פ שלא נפסלה החפצא מכיון שלא עבר על איסור ב"ת, מ"מ כל זמן שלא הוריד את הציצית הראשונות הרי זה בגד עם חמש ציצית ואסור לגברא ללובשה דכשלובש את הבגד יחול הוספה במעשה המצוה, ולהרמב"ם אע"פ שבנתכוין לבטל את הראשונות ליכא פסול בחפצא של מצוה מ"מ אם לובש את הבגד יש הוספה במעשה המצוה המפקיעה נמי את קיום המצוה, ולכן פסק הרמב"ם שצריך לחתוך את הראשונה או להתירה, דכוונה לבטל את הראשונות מועיל שלא יחול פסול בחפצא של המצוה מדין בל תוסיף אך אינו מועיל להפקיע בל תוסיף ממעשה המצוה, ולכן כל זמן שההוספה עדיין בבגד אסור ללובשה, וכשחתך את הראשונה תו ליכא הוספה במעשה המצוה. וליכא פסול דתעשה ולא מן העשוי מכיון שההפצא לא נפסל מעולם. משא"כ באופן שהוסיף ציצית לבגד ונתכוין להוסיף אזי חל פסול בחפצא של מצוה מחמת ההוספה, ולכן אף אם חותך את ההוספה אח"כ פסולה מדין תעשה ולא מן העשוי.

84 ועיין בראב"ד פ"א מהל' ציצית הט"ו שכתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמרא כן שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי הילכך הכא חתך את הראשונות והניח השניה מעשה קרינן ביה ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאסופי אתי דילמא לבטולי אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, לאו למימרא דאי לאוסופי אתי הוי מיפסלו חדא מינייהו אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאיתמר, והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי הוא חמישי אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה, התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר, שהרי למאן דאמר קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימי והאי לחודיה כו' עכ"ל. ומבואר דלפי הראב"ד אין החפצא של מצוה נפסלת ע"י ההוספה וכשנתכוין להוסיף ציצית לבגד לא נפסל החפצא של מצוה. והראב"ד הקשה ע"ז מסוגיין דמשמע דהוספת ציצית לבגד פוסלת את החפצא. ותירץ הראב"ד דהפסול הוא מדין חציצה שהחוט היתרה חוצץ בין החוטים העיקרים לקשר. אך אולי יתכן לפרש את דברי הראב"ד דדוקא כשמוסיף ציצית חמישית על הבגד אזי ס"ל דלא חל חלות פסול בחפצא של הבגד, משא"כ כשהוסיף חוט בציצית אחת חל פסול בחפצא. וי"ל דהטעם בזה הוא דהראב"ד סובר דליכא דין מנין במספר ציצית בבגד, אלא דנאמר דצריך שיהיו ציצית על ד' כנפות הבגד אך אם הוסיף ציצית אחת על א' מהכנפות המציוצות כבר לא פסל עי"ז את החפצא, דליכא דין מנין דבעינן ד' ציציות ולא יותר, אלא דבעינן ד' ציציות על ד' כנפות, ומאחר דליכא דין מנין ומספר בחפצא לענין מספר ציציות שבבגד לא פסל את החפצא בהוספתו. משא"כ כשהוסיף חוט לציצית אחת אזי חלה הוספה בחפצא, דבציצית חל דין מנין במספר החוטים דבעינן ד' חוטים ואם הוסיף חוט א' הרי זה פוסל את החפצא.

85 ועיין בראב"ד פ"ד מהל' ממרים ה"ג וז"ל והוא הדין לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אף על פי שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב, ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאינן דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ורבי אושעיא שאמר השמועה ורבי אלעזר תלמידו הוא שאומר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין ואם תאמר בלולב וציצית נמי משכחת לה שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר ח' חוטין והוסיף התשיעי זה אינו כלום וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש שהרי יש בהן משום תעשה ולא מן העשוי שהאגד משלים המצוה וצריך להתירו ולחזור ולקשור עכ"ל. ויש להעיר דאם נפרש את דברי הראב"ד בהל' ציצית כפשוטו דכשמוסיף חוט א' לציצית חל פסול מדין חציצה, צ"ע דבהל' ממרים כתב דכשהוסיף חוט לאחר שנקשר הקשר אין בזה פסול דמכיון דצריך קשר מה שהוסיף לאחר שקשר אינו כלום, וצ"ע דאם הפסול הוא משום חציצה י"ל דחל פסול אף כשמוסיף את החוט לאחר שקשר את הקשר. ומשמע דהביאור בראב"ד הוא כמש"נ דכשמוסיף חוט לציצית אחת חל פסול בחפצא אך י"ל דהיינו רק באופן שהוסיף החוט לפני שקשר הקשר, משא"כ אח"כ ליכא צירוף ולא חל פסול משום ההוספה. וצ"ע.

« רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ז ע״א רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ט ע״א »